רוצים לצלול עוד לעולם של Yoli?

רק את מה שפועם

יש ימים בהם אני מנסה להספיק את הכל ואז שום דבר לא מצליח לי באמת. 

בוקר אחד החלטתי לעשות תרגיל שנקרא 'החצנת הבעיה', ולפתור את העניין אחת ולתמיד. 

פשוט לקחתי תיק יפהפה מבד ומילאתי אותו בהמון דברים. לא החסרתי דבר.

מחברת צבעונית גדולה, עט שקיבלתי בהקרנת הסרט 'אלגנטיות של קיפוד', ספרי בישול מכל הזמנים, סוודר כחול וורוד כדי שאוכל לבחור, נעליים נוחות להחלפה, שקית שוקו שהזכירה לי חופש גדול בקייטנה, מכתב ישן שמישהו כתב לי פעם במצדה, עגילי פנינה שקניתי ברגע בודד שלי בניו יורק, שעון שסבא נתן לי עם המשפט: 'את תמיד תדעי כשהשעה נכונה', צעיף שסרגתי לדניאל והוא שכח לקחת אותו (ואותי) כשנסע לצפון, בושם וניל -פצ'ולי שהמון אנשים החמיאו לי עליו, ארנק בצורת מניפה שמתפורר כבר זמן מה וכרית קטנה כדי שאוכל להניח את הראש מול השמיים בירקון. 

התיק היה מלא כל כך שלא הצלחתי להוציא ממנו דבר מבלי לרוקן על הדרך את כל תכולתו. 

הסתכלתי עליו מונח לו על הספה, עמוס ומעוות, ממש קשה היה לי לראות כמה הוא יפה מרוב דברים שנשפכו ממנו. 

הדימוי הזה שלו, מונח כך שלא בנוח, מחוץ למידותיו, נשאר איתי. פתאום הבנתי שבכל פעם שאני מעמיסה על עצמי יותר מדי דברים, נהיה קשה מאוד לזהות אותי בתוכם. 

התיישבתי לאטי על הרצפה והתחלתי לרוקן את התיק מכל מה שהיה בו. כל כך שמחתי להבחין שוב ביופיו.

כשחזרתי להביט בערימת הדברים שנערמה לצידו, בחרתי להכניס אליו רק את השעון שסבא נתן לי במתנה. משהו בי ידע. זאת השעה הנכונה להכניס לחיים רק את מה שפועם.

לילות של צוף

'הדבש התמוסס באוויר והלילות הפכו לצוף,

דבר לא הטריד את נפשי, בראותי אותו'.

כך היה רשום במחברת ישנה שמצאתי בעליית הגג של ביתי החדש.

הבית שאליו עברתי לא מזמן, עמד להשכרה במשך שנה על אף שדמה לציור.

רבים ביקרו בו לפני, אך ויתרו עליו כאשר ראו את קירותיו המתקלפים ושמעו את קול מדרגותיו החורקות.

ערב אחד ישבתי ליד החלון הגדול בעליית הגג, והבטתי אל הסמטה הקטנה וספוגת האווירה,

שהתכרבלה באור פנסי הרחוב.

על שידת עץ קטנה, מכוסה בשכבה דקיקה של אבק, הייתה מונחת המחברת הישנה, נינוחה ושלווה במקומה.

מי הייתה האישה שכתבה על דבש מתמוסס ולילות של צוף, תהיתי בלבי.

על מי היא כתבה, והאם יום אחד תשב כאן אישה צעירה כמוני, תחזיק בידיה את המחברת,

ותשאל את עצמה, מי הייתה האישה שכתבה:

'התחבבו עלי אמצעי הדלים,

אשר מיקמו את חיי בין קירות דהויים,

והיו לי תזכורת קבועה,

לשבריריות הכל'.

משהו בלילה הזה

בכל פעם שאני קונה לעצמי יומן חדש, אני עושה לו אירוע השקה בגינה ליד עץ התות.

לאירוע אני מזמינה רק שנים עשר אנשים אהובים ומכינה להם את המאכלים שמצליחים להשכיח מהם כל טרדה. 

בבוקר האירוע אני הולכת לשוק עם מחברת מאוירת ובה שנים עשר מתכונים לשנים עשר מאכלים, כך שלא אפספס אף מצרך. 

כשאני חוזרת הביתה אני שמה ברקע שירים של נורה ג'ונס ומתחילה בבישולים עד שהשמש שוקעת. זה הסימן החביב עלי להתחיל לערוך את השולחן. 

כשכולם מגיעים אנחנו מרימים יחד עלה של לבנדר וכל אחד מסניף אותו ומאחל לעצמו ברכה. 

אחר כך כולם מזינים את עצמם בדברים קצת יותר משביעים, וכשהמאכלים כבר יושבים עמוק בלב, היומן עובר בשולחן וכל אחד רושם בו, (בחודש שבחרתי עבורו), שני דברים: 

משהו שהוא חושב שאני חייבת לעשות השנה (ושאף פעם לא עשיתי), ומשהו שהוא רוצה שנעשה ביחד (ושאף פעם לא עשינו). 

כשהערב מסתיים, יש לי מסורת כזאת עם עצמי, ללבוש את הכותונת החדשה שקניתי בדרך חזרה מן השוק, להיכנס איתה למיטה ולקרוא מתחת למנורת הלילה הקטנה את כל הדברים שאף פעם לא עשיתי ושאני הולכת לעשות השנה. 

יש משהו בלילה הזה שאהוב עלי במיוחד. החלומות שאני חולמת בו, נוטים להפוך למציאות.

בית לנמלה

לא רק בני אדם.

גם עלים מתאספים בקבוצות ומריעים.

אולי זאת הסיבה שאני כל כך אוהבת את החורף.

הוא מזכיר לי שאנחנו לא לבד בעולם וממקם גם התנהגויות מוזרות שלנו,

בראי הפשטות של הטבע.

והלחן של הגשם. כמה אני אוהבת להתעורר משנתי לצליליו, ולהשלים לו משפטים לשיר.

אך יותר מהכל, אני אוהבת את הרגע שבו אני נשטפת מן הרחוב הרטוב, אל שער הכניסה לבניין מגוריי.

שם, בסמוך לתיבות הדואר, ניצב לו עלה הפוך כבית לנמלה.

בחן השמור רק לו, הוא מזכיר לי:

'גם בעתות סופה, שמרי על צעדיך עדינים'.

שמש נצחית

בקרים, כמו פרחים, משתנים בכל יום. כל בוקר סופג את טעמי הלילה שקדם לו,

והלילות לעולם אינם דומים זה לזה.

בכסות הלילה אנשים יוצאים מהתבנית האחידה שהוכתבה להם, תבנית הידועה כבולמת זריחות מקצועית, ונהיים הם עצמם.

זו הסיבה שאף לילה לא דומה לקודמו, שבכל בוקר מופיעה צלילות אחרת ושתמיד היום מתחיל בזריחה.

אולי אם יצליחו כל האנשים בעולם להיות ליום אחד רק הם עצמם, אז גם השמש תפסיק לשקוע.

אפילו הכלים בכיור

הבית לא נראה אותו דבר כשאני שלווה. משהו בקולות של העיר מתמיר את עצמו לקולות של כפר והאוויר נהיה צלול כמו אחרי הגשם.

'את כמו נר ריחני' הוא אומר לי בימים כאלה, 'מפזרת את עצמך במרחב ולא חוששת להתמעט'.

אני אוהבת את המבט שלו כשהוא אומר את זה,

מיד גורם לי לרחף באוויר כמו מניפה ענקית ולהשיק זוג כנפיים גדולות של קשת וגן.

והלב שלי שקט בימים כאלה, כאילו מישהו מיקם לי אותו בין קטיפת חלוקים לבנה לצמרת עצים ירוקה, כדי שיוכל לנשום את הכרמל. מן ימים של חג, שרק מי שגר כאן בבית יודע על קיומו, בהם דבר בי לא מבקש דבר, והכל יכול להישאר בדיוק היכן שהוא מונח, אפילו הכלים בכיור.

נושבת

'יולי? את באה?'

הוא שואל אותי תמיד כשהשעה נהיית מאוחרת והוא כבר חצי מכורבל מתחת לשמיכה.

'כן אהבה'', אני עונה לו. 'אני כבר מגיעה'.

הוא מביט בי מבעד לחריץ הקטן של חדר השינה, יושבת במטבח מתחת למנורת פנס רחוב עתיקה, וכותבת.

'מה את כותבת שם יול?'

'סתם, כמה דברים קטנים'.

יש אנשים שמחלקים כסף ברחוב ויש את אלה שמאכילים חתולים בשכונה. אני מפזרת פתקים.

בכל לילה לפני השינה אני כותבת על פתקים קטנים את כל מה שהבנתי ביום שחלף

 ולמחרת אני יוצאת לרחוב ומחלקת אותם לאנשים שעוברים לידי.

ויש לי כמה כללים שמנחים אותי בעניין הזה: לא יותר משלוש שורות בכל פתק,

 לעשות סיבוב וקידה לפני שהפתק ניתן וגם לא להישאר לשיחה לאחר מכן.

פשוט לחלוף כמו שרוח מפזרת עלים ברחוב, ונושבת.

'יול כבר מאוחר' הוא קורא לי בקול מנומנם.

'אמרת שאת צריכה לקום מוקדם מחר, לא?

'אני באה, אני באה'. אני עונה לו ומקפלת את כל הפתקים לקלמר קטן מבד.

בזמן שאני מצחצחת שיניים אני מתחילה לדמיין איך נראית מי שתקבל מחר את הפתק:

'כשאני מפליגה רחוק. החוף מתקרב'.

עם מי היא מדברת עכשיו, ואולי היא כבר ישנה. האם היא שמחה או עצובה. על מה היא חולמת.

ורק כשהיא ממש צלולה במחשבתי, אני יודעת שהגיע הזמן שלי ללכת לישון.