אמא איזו ציפור אני
כש מיכל כהן פנתה אלי לאייר עבורה את הספר, היא שיתפה אותי שהיא מתלבטת. בלב היא מרגישה שזה ממש נכון, אבל הוסבר לה שאיורים לספרי ילדים 'צריכים' להיות חמודים וצבעוניים כי 'זה מה שילדים אוהבים'.מיכל כתבה ספר על ציפורים, על אהבת טבע, ובעצם על אהבה בין בני אדם שמגיעים ממקומות ומרקעים שונים ועל החיבור ביניהם. היא כתבה אותו בעדינות , רגישות ואהבה לסביבה. כשהיא הגיעה אלי לפגישה ראשונית, לבית שלי המוקף עצי אורן גבוהים, גינת בר פרועה ומיני ציפורים מצייצות, שתינו הרגשנו שזה ממש בסדר להרחיב את הקביעה 'למה שילדים אוהבים' ולאפשר להם להחשף ולחוות עוד רבדים ועומק של יצירה. ובכלל, אני מאמינה שיש חשיבות אמיתית לפנות אל הילד כאל יצור בוגר ונבון ולאפשר לו חשיפה למגוון של סגנונות, פרשנויות ורבדים. אין צורך בעיני לתת מענה ראשוני לעוס, מלוטש וממוחשב שיהיה קל ומיידי לעיכול. זו דרך וגישה שמובילה אותי ביצירה שלי ועם השנים אני מרגישה יותר ויותר נאמנה ובטוחה בדרך הזו, לשפה שהיא שלי ופחות לצורך לרצות על פי תבניות מוסכמות של נכון ולא נכון.איור של ספר הוא יציאה למסע משותף, חשיבה, הקשבה וגילוי הדרך. מופלאה בעיני ההזדמנות לדפדף בין דפי ספר, לצלול לתוכו, לגלות בו עומקים ולהתייחס אליו כאל סוג של יצירה ששלובים בה מלים ומכחול.עם כל סיפור כזה שמונח על שולחן העבודה שלי, אני מברכת ומתרגשת מהזכות הזו, על הכותבים והוצאות הספרים שנותנות בי אמון, על הילדים ששמחים ומעמיקים בספר. על הזכות להעז ולהאמין בקול שלי ולהשמיע אותו. אני מרגישה שהאיורים זורמים מהלב שלי, מגישושי החיפוש עם העפרון, מכתמי צבעי המים. אני מוצאת את עצמי מחייכת ומתרגשת לפעמים מרעיון חדש, מכתם צבע, מעולם שנברא על דף לבן.
